אמא אחת כתבה לי בכאב גדול:

“אני משתדלת לדבר בשקט, ברוגע, בלי לצעוק.

ובכל זאת – הילד שלי עונה לי כמעט תמיד בכעס, בהתפרצות, בצעקות.

וכשאני שואלת למה הוא מדבר כך – הוא בטוח שאני זו שצעקתי עליו.

כל כך חשוב לי שתהיה אווירה טובה בבית…

הלב שלי מתכווץ כשבמקום זה יש כל הזמן מתח.”

אכן זוהי שאלה עמוקה וכואבת

והיא נוגעת בנקודה שאימהות רבות פוגשות –

אנחנו משקיעות מאמץ עצום לדבר בעדינות, ברוך, בהכלה,

ובסופו של דבר מקבלות דווקא תגובות קשות יותר. 

לפעמים מתגנבת בשקט השאלה:

אולי משהו בי לא נכון?

אולי 'אין לי את זה' בסמכות הורית?

האמת היא שלא הרוך הוא הבעיה. אלא המיקום שלו

כמו שאומר שלמה המלך: "לכל זמן ועת…"

בסיטואציות הדורשות מאיתנו דיבור נחוש וסמכותי

יש להבדיל בין טון רך לבין טון רגוע.

טון רך עלול להישמע לעיתים מתנצל, מתפתל, מבקש אישור.

טון רגוע וסמכותי לעומת זאת, הוא שקט, קצר, ברור, נוכח ויציב.

ילדים לא תמיד זקוקים לעוד ריכוך.

הם זקוקים ליציבות –

למישהו שאינו נסחף עם הסערה שלהם

אלא עומד יציב מולם.

בנוסף,

דיבור רך מדי עלול לשדר חוסר ביטחון

או אפילו אשמה על עצם הצבת הגבול.

כאילו האימא אומרת בין השורות:

“אני לא באמת בטוחה שמותר לי לדרוש.”

אז חשוב להבין –

ילדים זקוקים לגבולות באופן קריטי

לא רק כעניין חינוכי

אלא כצורך נפשי בסיסי.

גבול ברור משדר לילד:

יש כאן עולם יציב.

יש כאן הורה חזק.

יש מי ששומר על הסדר והביטחון בעולם מציף ומלא כאוס.

כאשר הגבול לא נשמע מספיק יציב וברור מתעוררת חרדה.

כשהילד שומע את מה שאפשר לכנות “הגמגום המפקפק” של ההורה,

הוא חווה איום פנימי:

“אם גם אימא לא בטוחה, אני אבוד!”

וכאן מתרחש אחד הפרדוקסים הכאובים:

הילד מקצין את ההתנהגות שלו

לא מתוך חוצפה, ולא מתוך רוע

אלא מתוך חרדה.

פחד שאין מבוגר חזק בשטח.

הוא דוחף.

צועק.

מתפרץ.

מקצין תגובות.

לא כדי לנצח – אלא כדי לבדוק:

“האם יש כאן מישהו שמסוגל סוף סוף להחזיק אותי כשאני סוער?”

וכשזה לא קורה – החרדה גוברת. וההתנהגות מקצינה עוד יותר.

לכן, סמכות רגועה איננה איום על הילד,

היא מתנה!

היא לא באה ממקום של כוחנות,

אלא ממקום של ביטחון פנימי.

היא לא מתווכחת עם הרגש,

אבל גם לא נותנת לו לנהל את המציאות.

היא אומרת, בשקט:

“אני כאן. אני יציבה. העולם לא מתפרק בגלל הסערה שלך.”

וכשהילד פוגש שוב ושוב הורה שאינו נסחף,

אינו מתנצל על עצם הגבול

ואינו נבהל מהכעס,

אט אט מתרחש תיקון עמוק.

החרדה שוככת, והצורך להילחם נרגע.

בסופו של דבר ילדים מחפשים הורה יציב.

וכאשר הם מוצאים אותו – הם יכולים סוף סוף להניח את הנשק, ולהיות ילדים.