שמעתי פעם מאישה חכמה את המושג 'להסכים לעבור'.
דברים קורים, והם לא בשליטה שלנו, וכדי לעבור אותם בצורה המיטבית אנחנו צריכים פשוט 'להסכים לעבור' בהם.
לקחתי את זה למקום של האימהות וניסחתי לי סלוגן שהפך להיות נר לרגליי:
"במקום להילחם, להתמסר"
במקום להילחם בתהליך ההשכבה, להתמסר אליו. להסכים להיות בו.
במקום להילחם בשעות אחר הצהריים להתמסר אליהן, להיות עם הילדים עד הסוף.
במקום להילחם ביום בו הילדון החולה נשאר בבית, להתמסר אליו. להיות איתו אפילו שיש עבודה.
וכך הלאה.

כל פעם שאני קמה בלילה לבת שלי

וזה מאוד קשה

תמיד אני אומרת לעצמי: 'ב"ה שיש למי לקום!
לא צריך לחכות לקושי בפריון כדי להעריך את המתנה של להיות אמא!'.

סיסמא שלי - תהיי ב100% עם הילדים
ככה הם רגועים, שמחים וגם הולכים לישון מוקדם!
ואז יש לך ערב שלם שלך!!!!!!!

כשמנסים לעשות גם וגם
יוצאים קרחים מכל הכיוונים
גם ילדים בוכים ולא רגועים וגם את לא מצליחה לעשות שום דבר

אז בהצלחה!!!!!!!!!!

מקור הכוח שלי כאימא
מתגלה בכל פעם מחדש כשאני חוזרת מהעבודה.
המפגש עם בנותיי הקטנות,
הגעגוע שהן מראות
והשמחה העצומה שלהן כשהן רואות אותי,
מזכירים לי כמה אני משמעותית עבורן.
ברגעים האלו אני מבינה את מלוא העומק של מהות ה"אימהות".

מה שנותן לי כוח לטפל בילדים כשהם עוד קטנים - זה פשוט לתמלל אותם:
לדוגמה, כשתינוק בוכה והוא צריך לאכול אני אומרת לו 'בשמו':
"אמא, אני רוצה אותך, אני רעב, תני לי לאכול". "אמא אני אוהב אותך" וכו'
הבכי שלהם כבר לא סתם בכי, זה מרגיש לי שיחה ונותן לי כוח להיענות.

מה שנותן לי כוח
זה כשאני מסתכלת על הילדים שהקב"ה הביא לי במתנה
חושבת על כך שבעזרת ה' בעוד 20 שנה
גם הם יהיו הורים בעצמם
זה ממלא אותי בכוח.