מה שנותן לי כוח כאימא
זה לשוחח ולהתייעץ עם נשים כמוני על כל מיני קונפליקטים בחינוך הילדים
ולכן אני וחברה קבענו ביחד לימוד משותף בטלפון פעם בשבוע בנושא חינוך ילדים (אנחנו לומדות מתוך ספר)
אנחנו שואבות כוח מהלימוד, מתייעצות אחת עם השנייה ומתמלאות.
יש לי מודעות לעניין המקום שלי כאימא ואני עושה את זה כי אני רוצה להיות אימא טובה!
והמשפט שאני אומרת לעצמי כדי להטעין לי דלק: שהילדים יגדלו בעז"ה - שיהיה להם חוויות חיוביות מהבית. שידברו על זיכרונות הילדות בעיניים בורקות.
אני משתדלת ככל יכולתי להשקיע בכך אפילו שזה ממש לא קל.
בעז"ה מתפללת שאצליח!

כשאני מסתכלת על הילדים שהקב"ה הביא לי במתנה
וחושבת על כך שבעוד 20 שנה הם יהיו הורים בעצמם,
זה ממלא אותי בכח.

השבוע הרגשתי שטעיתי בשיקול דעתי בנושא מסויים,
ורגע לפני שרגשות האשם אכלו אותי הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי:
ה', זה בסדר שאני לא מושלמת, נכון?

כמה שזה הרגיע אותי ונתן לי כח!
כי ה' לא מצפה ממנו להיות גיבורי על,
ולדעת תמיד בכל רגע נתון מה צריך לעשות.
הוא רק מבקש ממנו ללמוד.
לגדול. להשתדל. להתפתח.

אני לא אמא מושלמת, וכנראה לעולם לא אהיה.
אני כן אמא שגודלת, שמנסה, שרוצה באמת לעשות הכי טוב
ולא תמיד מצליחה.
אני אמא שלומדת מטעויות, ואמשיך ללמוד גם מהטעות הבאה.
אני אמא שמשתדלת להתפלל שה' יתן לי כח, ודעת, וסבלנות, והמון המון אהבה.

והילדים?
נכון שהם יכולים להפגע מהתנהלות הורית לא נכונה.
לפעמים אפילו יכולות להיות להם שריטות קטנות שנשארות כל החיים.
אבל ככה ה' רצה שהם יגדלו,
בני אדם, עם שריטות וחוסרים,
שגם הם ילמדו וצמחו.
הוא בחר בי, הלא מושלמת לגדל אותם,
הוא היה יכול לשלוח אותם לגדול אצל מלאכים.

לפעמים כשהמבט בורח החוצה, להסתכל על אמהות אחרות,
זה כואב.
לראות שאני לא מקפידה על סיפור לפני השינה כמו זאתי,
ולא לוקחת את הילדים לגינה כמו השניה.
אני מתחילה להרגיש לא בסדר.
מרגישה כמה אני רחוקה מלהיות "אמא טובה".
התואר הנכסף הזה, שכל החיים אני סביב הרצון הזה, להרגיש שאני יכולה לקרוא לעצמי אמא טובה.

אז אני מזכירה לעצמי להתמקד פנימה.
לאימהות (בשורוק) שלי, ולא של אף אחת אחרת.
יש בעולם המון המון המון סוגים של אימהות (בחולם),
לכל אחת הדרך שלה לחנך;
לכל אחת גבולות משלה; ומצד שני פינוקים שהיא אוהבת לתת.
ואני אהיה אמא טובה אם אחליט שאני כזאת,
ולא אם אהיה בדיוק כמו השכנה.
תמיד אפשר ללמוד מאחרות, אם אהבתי משהו אצל השכנה אפשר להחליט לאמץ,
אבל ההרגשה אחרת. המבט מתחיל מבפנים ולא מבחוץ.

אגב, אי אפשר להיות "אמא טובה" כמו כללל האמהות שאני מכירה,
כי כל אחת שונה מהשניה, וזה יוצא סותר.
אז זהו, אני- אני, ודי!

אולי זה מצחיק...
כשאני במפגשים משפחתיים מורחבים - אמא שלי וכל הנשואים
או במורחבים ממש - סבתא רבא של הילדים שלי (לשמוע כמה צאצאים מחוברים לקו התפללו על שלומה בלי עין הרע).
אני מרגישה שזה סוג של "עידוד ילודה " אני אומרת לעצמי 15-20 שנה מתישות ומסחררות, ויש לך שבט שכזה. וואו!

מה שנותן לי כוח הוא אני משתדלת להחמיא לעצמי ממש בקול.
אני אומרת לעצמי, למשל: "איזו אמא משקיעה את. כמה סבלנות יש בך".
גם על דברים קטנים - מילה אחת טובה, שנאמרת בזמן, עושה את כל ההבדל.
(הילדים למדו מזה דוגמא אישית שזה רווח עצום ממש)