שמעתי פעם מאישה חכמה את המושג 'להסכים לעבור'.
דברים קורים, והם לא בשליטה שלנו, וכדי לעבור אותם בצורה המיטבית אנחנו צריכים פשוט 'להסכים לעבור' בהם.
לקחתי את זה למקום של האימהות וניסחתי לי סלוגן שהפך להיות נר לרגליי:
"במקום להילחם, להתמסר"
במקום להילחם בתהליך ההשכבה, להתמסר אליו. להסכים להיות בו.
במקום להילחם בשעות אחר הצהריים להתמסר אליהן, להיות עם הילדים עד הסוף.
במקום להילחם ביום בו הילדון החולה נשאר בבית, להתמסר אליו. להיות איתו אפילו שיש עבודה.
וכך הלאה.

כל פעם שאני קמה בלילה לבת שלי

וזה מאוד קשה

תמיד אני אומרת לעצמי: 'ב"ה שיש למי לקום!
לא צריך לחכות לקושי בפריון כדי להעריך את המתנה של להיות אמא!'.

מקור הכוח שלי כאימא
מתגלה בכל פעם מחדש כשאני חוזרת מהעבודה.
המפגש עם בנותיי הקטנות,
הגעגוע שהן מראות
והשמחה העצומה שלהן כשהן רואות אותי,
מזכירים לי כמה אני משמעותית עבורן.
ברגעים האלו אני מבינה את מלוא העומק של מהות ה"אימהות".