אתמול חזרתי מקניה ענקית ב'יש חסד'.

בעודי ממתינה בתחנה עם עגלת השוק העמוסה,

תהיתי איך אני מעלה אותה לאוטובוס.

אבל מה?!

לידי יש תמיד מישהו ששומע ועוזר

אז פניתי אליו:
​"ריבונו של עולם, תעזור לי להעלות את העגלה בקלות לאוטובוס",

והנה מגיע האוטובוס בתנופה.

את דלתותיו הוא פותח בדיוק מולי

ובלי שאני אפילו מספיקה לבקש,

ניגשת אלי נערה חמודה ומציעה לעזור לי להעלות את העגלה.

התרגשתי. הרגשתי את הקב"ה כאן לידי.

הוא שומע ועונה!

בשתי התחנות שעוד נותרו לנסיעה

חשבתי לעצמי: 'קדימה, אנצל את האפשרות ואבקש עוד'.

נזכרתי בשיחת טלפון שהייתה לי לפני שיצאתי מהבית –

הבת שלי: "אמא אני משתגעת מ… נגיד יסכה 😉,

היא כל היום צורחת (ילדה בת שנה)

ונרגעת רק כשאני מרימה אותה על הידיים

ו ב ע מ י דה!!!!

רק ככה היא מבסוטית.

ואני לא עומדת בזה."

הקשבתי לה עם כל הלב.

הרגעתי אותה (את האמא)

ונתתי לה טיפה עצות מעשיות

אבל נשארתי עם הדאגה בלב.

עכשיו באוטובוס ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי גם על זה.

מאוחר בלילה הבת מתקשרת שוב.

הפעם בעניין אחר.

לקראת סוף השיחה אני שואלת אותה איך עבר המשך הערב עם 'יסכה'.

"אה", היא אומרת.

​"ברוך השם היא הייתה מקסימה"

אני מספרת לה שהתפללתי על כך

והיא מתרגשת ואומרת: "וואו, תודה! איזו אמא שווה!"
​
​אני צוחקת ואומרת לה: "זה לא איזו אמא שווה.

זה איזה קב"ה שווה!"

למעשה, כשאנחנו מתפללים על הדברים הקטנים שמטרידים אותנו;

כן, כולל שנמצא בגאולה נעליים שיתאימו לצבע של החגורה;

אנחנו מרוויחים 3 פעמים:

1) משאלותינו מתמלאות (כן כן. בטח גם לך יש סיפורים דומים…)

2) חוויית תמיכה מעצימה – אני לא לבד. אבא אוהב איתי ומחכה להיטיב לי

3) מצוות תפילה – ישר מהלב

4) חיבור לקב"ה – כי נכון שיש תפילות גדולות ומיוחדות

עם זאת, תפילה שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו לבוא לפני הקב"ה עם החולשות שלנו;

לשתף אותו במשאלות הכי 'ילדותיות' שלנו;

לא רק גורמת לנו להיות יותר פתוחים וכנים איתו

אלא גם להרגיש קרובים. בלי מסכות. בלי דיפלומטיה.

5) יראת שמים מתוקה – בזכות החווייה של התלות בקב"ה.

את עדיין קוראת?

כל הכבוד לך!

הרי יכולת להפסיק כבר מקודם

אבל בחרת להמשיך לקרוא

דיבורים של קרבת השם.

של תפילה.

של ביטחון ואמונה.

מה זה אומר עלייך?

תחשבי על זה.

אשמח לתגובה.

ובינתיים,

שנה טובה ומתוקה! 🍯🍎

אסתי.