1. להיזכר בסיטואציה שהתגברתי מלכעוס, והרגשת הסיפוק ששאבתי מכך, ולהשתמש בה שוב בשעת קושי.
2. לקבל השראה מדמות נערצת ולחשוב איך היא היתה מגיבה עכשיו, ולקבל מזה כוח.

אני רוצה לשתף בפסקה אחת מתוך מאמר מהמם מהספר 'מה שתמיד יהיה' של א. הרמן.

המאמר מתאר את הפחד שלנו כאמהות על הילדים ועל כל מה שקורה איתם כשהם לא בשליטתנו

אותי אישית הפסקה הזאת הרגיעה מאד ועזרה לי להיות אמא הרבה יותר משוחררת:

"מעל כל אחד מילדי זוהר ברגע זה פנס גדול של השגחה פרטית מגוננת. ותכונות נפשו וכל מה שקרה לו ויקרה לו - מושגח ואלוקי.

לא בהכרח אוכל לחסוך לו, אפשר לשחרר את הדריכות.

ומנגד, הרבה מתנות אלוקיות מופלאות, טובות מכל מה שעולה בדעתי - מצפות לילדי בדרכו הזורחת".

בימי המלחמה נתקלתי בפרוייקט של אמא בשליטה.

שצריך לבחור בו שעה ביום שבה את בשליטה.

לא השתתפתי בפרוייקט

אבל בזכותו גיליתי

שב"ה רוב שעות היום אני כן בשליטה.

והאיבוד שליטה החמוד שקורה כאן בערך פעם ביום?

דווקא אותו לכבות?

נראה לי שנשאיר אותו כאן.

הוא בריא גם לי וגם לילדים.

האמת שאני מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת להיות עם הבן שלי (יש לי בסה״כ 2:)

אז כשאין לי כוח אני מזכירה לעצמי

׳זה לא באמת, זה ישנוניות של הגוף, או עייפות החומר איך שקוראים לזה,

והאמת האמיתית שאת אוהבת את הילד שלך ואת משוגעת על לבלות איתו,

וכדאי לך לרדת איתו לגינה כי שניכם נהנים הכי בעולם״

כאילו אני לוקחת מסקנות מהעבר ומנסה לחוות אותן גם כשכרגע זה נראה שהן לא רלוונטיות.

עוזר לי לקלוט שעכשיו בשביל הבת שלי זה כמו הזכרונות ילדות שיש לי. נגיד היא יוצאת מהמיטה אחרי שאני משכיבה אותה, כי בוער לה לראות איך בעלי ואני אוכלים ארוחת ערב. ובמקום להתעצבן עליה אני מסכימה לה "לאכול משהו פצפון ולעוף למיטה", כי אני זוכרת את הקסם הזה שהיה לי כשהייתי קמה לארוחת ערב של ההורים שלי ואז אני מרגישה וואו איך נתתי לה עכשיו משהו קסום ומרגש

פעם אחת כשהכאוס חגג על אמת, התינוקת על הידיים והילדים לא חולמים אפילו ללכת לישון, מרוב ייאוש לקחתי דף ועט ופשוט התחלתי לתאר את כל מה שקורה סביבי… תוך כמה דקות פשוט נקרעתי מצחוק ושמתי לב כמה היומיום שלנו בבית חמוד ומצחיק ותכל'ס - לא יחזור, כנראה נתגעגע לזה, לא?

בזמנים שאני מרגישה מצפון כי ילד בוכה או שהתעצבנתי קצת יותר מידי, אני שואלת את עצמי, נניח שיש סקאלה של אמהות מאפס עד עשר. באפס נמצאות האמהות הכי רעות, שנוטשות את הילדים שלהם בתחנת רכבת, אז איפה אני ממוקמת עכשיו?

ואז האמא הלביאה שבי מתעוררת: סליחה???? אני אמא טובה עשר! אני כל היום רק חושבת ודואגת לילדים שלי, ואם צעקתי עליהם קצת, נו מה, זה פשוט כי אני בן אדם! לכן אני לא אמא טובה?

וכשנקיפות המצפון נרגעות, גם אני נרגעת ונהיית בחזרה האמא הסבלנית שאני אוהבת

זוכרת שבוקר אחד הבת שלי בת שנה וחצי קמה ב5:30 לפנות בוקר ואמרתי לעצמי עכשיו אני יכולה להתעצבן עליה או ליצור לה זכרון טוב - קמנו ואפינו עוגה ביחד, היא שפכה לתוך הקערה ונהנתה, ולי היה סיפוק שהתגברתי 🙂

הילד שלי לא הצליח להיגמל. הוא כבר היה די גדול ומאוד חכם, ומיותר לציין כמה שזה פשוט שיגע אותי.
כעסתי עליו, אני זוכרת שהייתי מקלחת אותו מתוחה, עצבנית, עם אפס סבלנות.

ואז שמעתי רעיון מהרב יחיאל יעקובזון שתפס אותי ממש חזק –
הוא נתן דימוי שלא יצא לי מהראש: תדמייני שאספת מהיער את הילד של המלך.
ואת מגדלת אותו. את רוצה שהוא ירגיש אהוב, בטוח, חשוב.
את רוצה שידעו שטיפלת בו הכי טוב, שתהיה לו חוויה טובה ונעימה.

את יודעת שסמכו עלייך ושלחו דווקא לך את הילד הכי חשוב במדינה, כדי שתטפלי בו.

הקב"ה סומך עלייך!