נולד לי נכד חמוד.

אח לאחיו ואחיותיו הבוגרים.

ביום שבו אימא שלהם יצאה לבית החולים

נסעה ביתי הצעירה לאסוף אותם מהחיידר

והביאה אותם אלינו

עד שנשמע את הבשורות הטובות.

הילדים לא שאלו שאלות

אם כי מצאנו אותם מסתודדים מדי פעם. 🤭

בתשע בערב, כאשר הצעירים שבהם כבר נרדמו

ורק הבכור בן ה-8 היה עדיין ער

הטלפון מצלצל.

אבא שלהם על הקו עם הבשורה המשמחת.

אנחנו מתלהבים בקולי קולות (לא יודעים אחרת 😉)

ורצים לספר לבכור שעדיין ער.

הוא קופץ מהמיטה שמח

ומספר:

"ניחשתי שזה מה שהולך לקרות

תמיד זה ככה –

הם הולכים

ומספרים שצריכים לסדר סידורים

ואז מתקשרים לספר שנולד תינוק 👶".

בהתרגשות הוא זכה לדבר עם אימא, אבא, סבתא, סבא, דודים ודודות

וציפה בקוצר רוח ליום המחרת

שבו נלך לבקר את אימא והתינוק החדש.

"אני לא מצליח להירדם מרוב התרגשות", הוא אומר לי ב-10:00.

"אין בעיה, אתה יכול לקרוא קומיקסים בסלון".

(חחה… אצל סבתא הכל אפשרי 👵🧶👍)

למחרת נסענו מביתר לבני ברק

ואני כל הזמן חושבת לעצמי

'איך זה שילד בן שמונה

מבין בעצמו

שאם אבא ואמא מתכננים הפתעה

אז גם אם יש סימנים מעוררי חשד,

עדיף  להניח למבוגרים

ולא להטריד אותם בשאלות מסבכות'.

אז נכון, אני יודעת שיש כאלו שיגידו שצריך לדבר עם הילדים פתוח

ולשתף אותם בהכל.

עם זאת, זכותם של הורים

לבחור להכין את הילדים שלהם באופן עקיף,

באמצעות סיפורים מתאימים למשל,

ולא באופן ישיר,

וזה לגמרי בסדר.

אז כמו שסיפרתי –

אני נושאת בתוכי את השאלה

איך הוא הבין שלא מתאים לשאול שאלות.

תכל'ס, לא הייתה לי תשובה

אבל רק כשהוא סיפר לאימא שלו בבית החולים

שהוא הבין שזה מה שהולך לקרות

נפל לי האסימון 

ש – 'הי! זה בכלל לא משנה איך הוא התנהג בכזה טקט.

מה שמשנה באמת זה

שעכשיו ממש

אני יכולה

בטכניקה פשוטה

לקחת את המקרה הזה

ולהפוך את ההבנה הג'נטלמנית הזאת

לחלק ממנו

כך שהוא יפעל בהתאם במקרים דומים בעתיד'

איך?

פשוט אמרתי לו:

"קלונימוס (שם בדוי 😉

מאוד התפעלתי שאפילו שניחשת,

לא שאלת שאלות'.

בעיניים שלו עבר ברק של סיפוק וגאווה.

ידעתי שגם אם עכשיו זה היה במקרה,

מרגע זה ואילך זו תהיה התנהגות מובנית אצלו בטבעי.

מה הסוד?

כשאנחנו רוצים לפתח בילדים שלנו התנהגויות מסויימות

אין צורך בהרצאות והסברים.

הדרך הטובה ביותר

היא לִלכוד אותם.

פשוט ללכוד!

כשהם מתנהגים, אפילו במקרה,

בהתנהגות הרצוייה

ואז להחמיא להם על  ההתנהגות  הזאת.

הם יזהו את עצמם כבעלי התכונה הזאת

וממילא יתנהגו בהתאם יותר ויותר פעמים.

למה הדגשתי את המילה  'התנהגות'

ולא סתם ציינתי "להחמיא להם על כך" ודי?

כאן מתחבא מידע קריטי

שעושה את ההבדל

בין מחמאה מלחיצה

המביאה להתנהגות הפוכה ומתמרדת

לבין מחמאה שהילד מאמין לה

והיא גורמת לו להרגיש טוב

ולרצות להיות טוב.

בעזרת ה' אסביר על כך בפוסטים הבאים.