רעיון ששמעתי מהגננת של ביתי ותפס אותי חזק:
תארי לעצמך שיום אחד דופקים אצלך בדלת לא פחות ולא יותר מאשר גדול הדור ומשמשיו, והוא מבקש ממך: "אני צריך לנסוע לתקופה מהבית, לטוס לארץ רחוקה להצלת עולם התורה, ולא אוכל לגדל את ילדי/נכדי. שמענו שהבית שלכם הוא הבית הטוב ביותר ומחנכים בו ילדים בצורה מיוחדת ולכן נבחרתם על ידינו. האם תסכימו לקבל את הילד/נכד שלנו לשבועיים ולגדל אותו?"
מה היית אומרת?
בוודאי היית שמחה וגאה על הזכות שנפלה בחיקך!
ועכשיו תארי לעצמך:
כל ילד הוא עולם. הוא גדול הדור הבא.
בורא עולם בכבודו ובעצמו בחר בך לגדל את גדולי הדור הבא!!
איזה זכות יש לך!!
שמעתי פעם מאישה חכמה את המושג 'להסכים לעבור'.
דברים קורים, והם לא בשליטה שלנו, וכדי לעבור אותם בצורה המיטבית אנחנו צריכים פשוט 'להסכים לעבור' בהם.
לקחתי את זה למקום של האימהות וניסחתי לי סלוגן שהפך להיות נר לרגליי:
"במקום להילחם, להתמסר"
במקום להילחם בתהליך ההשכבה, להתמסר אליו. להסכים להיות בו.
במקום להילחם בשעות אחר הצהריים להתמסר אליהן, להיות עם הילדים עד הסוף.
במקום להילחם ביום בו הילדון החולה נשאר בבית, להתמסר אליו. להיות איתו אפילו שיש עבודה.
וכך הלאה.