להלן שאלה שקיבלתי מאחת האימהות:
"יש לי ילד מתוק בן 4.
לוקח לו הרבה זמן להתארגן לשינה.
אני מאוד רוצה להתחיל השכבה מוקדמת ברוגע.
להתחיל מוקדם עם המקלחת, ארוחת הערב, צחצוח השיניים;
אבל לפעמים הוא בגינה עם החברים
ומאוד קשה לו להיפרד.
מה עושים?
האם נכון להוציא אותו כשאני מחליטה?"
תשובתי:
(…) שלום.
מהשאלה שלך ניכר איזו אימא אכפתית את
ועל זה לבד מגיעה לך "כל הכבוד".
חשוב להבין שהמקרה שאת מתארת
אינו בעיית משמעת.
אין כאן ילד "עקשן".
ואין כאן אמא שעושה משהו לא נכון.
יש כאן ילד בן 4.
שתפיסת הזמן והעולם שלו שונה בתכלית השינוי מזו שלנו, המבוגרים.
ילדים בגיל הזה לא מתקשים כי הם מתנגדים;
הם מתקשים כי מעברים קשים להם רגשית.
תכל'ס מה באמת עוזר?
הכנה מראש במקום שליפה פתאומית
בגינה, תני התרעות זמן:
"עוד עשר דקות הולכים הביתה"
"עוד גלישה אחת וסיימנו"
טקס פרידה קבוע מהגינה
משהו שחוזר כל יום:
– טקס פרידה קצר מהמגלשה (לילה טוב למגלשה)
– "אומרים שלום לחברים"
להוציא כשאת מחליטה
הקושי שלו מובן ולגיטימי,
אבל את היא האימא ואת מציבה את הגבולות.
חשוב לי להדגיש –
אפשר להיות אמפתית בלי לוותר:
את משקפת לו את הקושי שלו:
"אני יודעת שקשה לך להיפרד, אתה נהנה.
אבל עכשיו הולכים הביתה."
ברוגע, ביציבות, ובלי נאומי שכנוע ארוכים.
ערב רגוע מתחיל במעבר רגוע
נסי לחשוב על גשר נעים בין הגינה לבית:
שיחה קטנה בדרך
בחירת סיפור
בחירת פיג'מה
עוד מחשבה על הפרידה מהגינה
מנקודת המבט של הילד, זה מעבר מעולם של משחק וחופש
לעולם של סיום ושינה.
זה מעבר גדול רגשית,
לכן לפעמים עוזר להוסיף משהו שמושך קדימה:
"נלך הביתה ונבחר יחד סיפור".
זה לא שכנוע אלא חיבור רגשי למשהו שתכף מגיע.
העולם לא נגמר עם הפרידה מגינת המשחקים.
יש עולם מעבר.
ילד בגיל הזה לא תמיד זוכר את זה.
משפטים כאלו עשויים להזכיר לו את זה ולהקל עליו את המעבר.
חשוב לי להדגיש שוב –
זה לא נאמר כדי לשכנע
אלא כדי להקל עליו את המעבר.
אם הוא לא משתכנע זה לא משנה את התוכניות.
בין כך ובין כך עליו להגיע.
כשהוא לא מקשיב בערב
ברוב המקרים זו פשוט עייפות.
לפעמים חיבוק קטן
או סיפור קצר מהסוג של "וואי, אתה יודע את מי ראיתי היום בדרך לעבודה???"
עשויים לרכך את השלב הזה.
עד כאן תשובתי לשאלה הזאת.
האם גם את מתמודדת עם דילמות מהסוג הזה?
אשמח לדעת אם תשובתי הביאה לך תועלת.
