שמעתי פעם מאישה חכמה את המושג 'להסכים לעבור'.
דברים קורים, והם לא בשליטה שלנו, וכדי לעבור אותם בצורה המיטבית אנחנו צריכים פשוט 'להסכים לעבור' בהם.
לקחתי את זה למקום של האימהות וניסחתי לי סלוגן שהפך להיות נר לרגליי:
"במקום להילחם, להתמסר"
במקום להילחם בתהליך ההשכבה, להתמסר אליו. להסכים להיות בו.
במקום להילחם בשעות אחר הצהריים להתמסר אליהן, להיות עם הילדים עד הסוף.
במקום להילחם ביום בו הילדון החולה נשאר בבית, להתמסר אליו. להיות איתו אפילו שיש עבודה.
וכך הלאה.
מיוחד!
חזק ביותר
באמת צריך לזכור את זה
אני זוכרת שקראתי בספר של רותי קפלר "ילדה נוף"
שהיא קולטת שבעצם בשנת החיים הראשונה של ליבי היא היתה מאוד טרודה בעניין כלכלי, ועבדה מאוד קשה וכמעט לא ראתה ולא היתה איתה. ולמי שלא מכירה את הספר ליבי היתה ילדה מאוד מאתגרת בהמשך.
ומאז הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, בעיקר כשאני מחזיקה תינוק קטן שרוצה הרבה על הידיים –
שעכשיו זה נראה לי בזבוז זמן אבל אפילו אם חושבים בראש טכני זה שווה כי אני חוסכת זמן יקר בהמשך של לרוץ לטיפולים ולתרפיות…
בעצם בזמן הזה אני נותנת לו את הטיפול הרגשי החינמי והטבעי הכי פשוט וטוב.
מזכירה עכשיו לעצמי שגם בילדים גדולים יש בזה מימד נכון – תודה נעמה!