האמת שאני מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת להיות עם הבן שלי (יש לי בסה״כ 2:)
אז כשאין לי כוח אני מזכירה לעצמי
׳זה לא באמת, זה ישנוניות של הגוף, או עייפות החומר איך שקוראים לזה,
והאמת האמיתית שאת אוהבת את הילד שלך ואת משוגעת על לבלות איתו,
וכדאי לך לרדת איתו לגינה כי שניכם נהנים הכי בעולם״
כאילו אני לוקחת מסקנות מהעבר ומנסה לחוות אותן גם כשכרגע זה נראה שהן לא רלוונטיות.
יפה גם אותי המחשבה הזאת מניעה לפעמים, לדוג' לקום ולהכין ארוחת ערב!
כי באמת זה הכיף שלי וזו שעה נחמדה…..
אבל מותר לך להיות עייפה או עייפות החומר, לפעמים, לא?
אני תמיד צריכה לרדת איתו לגינה?
ברור שלא תמיד
וברור שלא חייבים לרדת איתו לגינה
אבל הרבה פעמים זה כן נכון
ואו זה מקסים ונכון, צריך להגביל את העייפות הזאת למקומה ולא לתת לה להשתלט על הלב שלנו…