בפוסט הקודם התחלתי לדבר על גיל המרי

שהוא שלב ההתבגרות הראשונה

המתרחשת אי שם בין גיל שנתיים  לגיל חמש.

(ניתן לקרוא את המאמר הראשון כאן.)

מה שהיה חשוב לי במיוחד

זה להרגיע את האימהות.

אני מקבלת המון שאלות של אימהות

ששואלות ותוהות בנוגע לילד או הילדה הקטנים שלהם

שפתאום התחילו להיות סרבנים או לבכות ולהתפרץ בזעם.

אז קודם כל רציתי להרגיע ולומר –

זה נורמלי, מתאים לגיל ואפילו חיוני לגדילה ולהתפתחות של הילד.

המרדנות הזאת לא אומרת שום דבר על החינוך שלך אם הוא בסדר או לא בסדר.

כל ילד חייב לעבור את השלב הזה.

יש כאלו שסערות הגיל אצלם גדולות יותר

ויש שפחות

אבל כל אחד טועם את זה.

היום אני רוצה להסביר מה הסיבה לתהפוכות הגיל הזה.

מה הסיבה למרדנות ולרצון העקשני לעצמאות.

ובכן, תינוק שנולד, עד גיל שנתיים פחות או יותר,

גדל באיזון מסויים.

ילד בן שבע גם הוא חי באיזון יחסי.

עם זאת, ילד בן שבע שונה מהותית מתינוק קטן.

לילד בן שבע יש טעם משלו,

יש לו חשיבה, הוא בוחר עם מי להתחבר,

הוא זקוק למשמעת עצמית כדי להכין את שעורי הבית.

הוא עשוי להיות נלהב מהחיים ולהנות ממשחקים בצוותא,

מקריאת ספר או מלימוד מרתק.

בקיצור – ילד בן שבע הוא בעצם כבר איש קטן.

אמנם עוד לא לגמרי. בכדי להפוך לאדם מבוגר ואחראי

הוא יצטרך לעבור גם את שלב ההתבגרות השניה בגיל העֶשרה.

גיל שגם הוא מהווה מקפצה אדירה אל חיים אחראיים, עצמאים ובעלי בחירה.

תינוק לעומת זאת חסר את הפן האישיותי הזה.

הוא נייד ומנוהל לגמרי על ידי המבוגרים.

זה נוח לנו מאוד,

אבל אם נשאל את עצמנו באמת,

הרי אנחנו לא רוצים שהוא ישאר תינוק.

אנחנו רוצים שהוא יתפתח

ויטעם את חווית האישיות הייחודית לו.

אנחנו רוצים שיגדל בעל בחירה.

לא בובה ולא רובוט.

לפני שנים אחדות היה מין להיט

של חית מחמד אלקטרונית.

פיתחו את זה ביפן

והאופן שבו הפכו את זה ללהיט היה

שהמשווקים טענוו שזה יגרום לילדים להיות יותר איכפתיים.

זה יגרום לאנשים להתמסר למישהו.

למעשה הלהיט הזה לא הצליח לשרוד תקופה משמעותית.

זו היתה אופנה חולפת.

היא חלפה בגלל שזה לא היה אמיתי.

לא הצליחו באמת לגרום לאנשים להשתכנע שהם עושים משהו למען מישהו.

מה שאני מניחה שנכון לגבינו

זהש אנחנו לא רוצים לגדל את הילדים שלנו כמו אותה חיית מחמד.

אנחנו רוצים לראות אותם גדלים לאנשים.

ובכן, הדרך שבה הילד עובר ממצב של איזון תינוקי

למצב של איזון בוגר יותר,

היא דרך מצב של חוסר איזון.

מה שקורה בסביבות גיל שנתיים

זה שדפוסי ההתנהגות של התינוק מתנפצים

לקראת בניה של דפוסים אחרים – דפוסים של ילד גדול.

התנפצות דפוסים אלו קוראת לרוב בקול רעש גדול.

פתאום אנחנו לא מכירים את התינוק הרך והתמים שהיה כאן עד עכשיו.

כשאנחנו מכירים בתהליך הזה ובחיוניות שלו,

המבט שלנו משתנה לחלוטין.

יש משמעות מופלאה ומרגשת לשלב הזה.

אותי באופן אישי זה ריגש בכל פעם מחדש.

הרגע הזה שבו הילד פתאום התחיל עם ה"לא רוצה".

אמרתי לעצמי "וואו, איזה יופי, זה הגיע".

לטעמי זה ממש נפלאות הבריאה.

יש להבין,

לפעמים ידע והבנה נותנים לנו כוח ואורך רוח

ומסייעים לנו בס"ד להרגיש הרבה יותר טוב עם מה שעובר עלינו. 

בפוסטים הבאים אני מקווה להרחיב גם על כך,

וכמובן, להעניק טיפים ודרכי פעולה

להתמודדות בריאה עם אתגרי הגיל הזה

וכיצד לנווט את הילד כך שבאמת יצא גדול

וירוויח מתקופה זו את מירב היתרונות.

הרבה נחת,

אסתי.

מתחברת לדברים? יש לך הערות? הארות? השגות?
מזמינה אותך לכתוב לי לדוא"ל: Estihes@gmail.com
או להשאיר תגובה בטופס למטה.

אשמח לשמוע ממך (: