אני מעריצה אימהות

שהולכות עם הילדים שלהם לריפוי בעיסוק

כשהילד צריך, כמובן.

לי, למשל, זה לא היה קל.

הייתה תקופה שאחד מהילדים שלי נזקק לזה

אבל המחיר שנדרשתי לשלם היה גבוה מדי.

לא, לא כספית. הקופה סבסדה.

אבל הייתי אז אמא לתינוק יונק

ולעוד בלי עין הרעה משפחה מבורכת ועליזה

של פיצפונים שצריכים אותי (תראו איך אני מתנצלת…)

מלבד זאת, הילד היה ביישן

וכמעט לא שיתף פעולה.

אני הייתי חוזרת הביתה עצבנית, סחוטה ומתוסכלת

וממשיכה במלחמת הישרדות יומית

עד שקם בי האומץ לומר, קודם כל לעצמי: "זה לא מתאים לי"

​ולשחרר

ולנשום.

במקום ההליכה לריפוי בעיסוק

בחרתי טקטיקה של חיזוקים חיוביים.

הורדתי לחלוטין את הלחץ מהילד (ומעצמי)

והחלטתי

שבמקום לדחוף אותו לבצע תרגילים ומשימות

אהיה נוכחת בשבילו בעורף, נינוחה

ובכל הזדמנות שאגלה אותו

מבצע פעולה הנכונה עבורו מבחינה מוטורית

אתפעל ממנו ואחמיא לו על כך.

השינוי היה מטורףףףףף.

הוא פשוט התחיל להנות לשחק בכדור ובקלאס (וויסות תנועה).

לרכב על אופניים, קורקינט (שיווי משקל) ועוד.

מה שקרה זה שלא רק שהמטרה הושגה

אלא שהיא הושגה בהנאה ובסיפוק

ומלבד זאת, כל המשפחה קיבלה אמא (ואישה) רגועה ושמחה יותר.

האם גם את מכירה סיפור

על מילה טובה שיצרה שינוי והדליקה אור?

כתבי לי.

נ.ב.

אין באמור משום המלצה לוותר על טיפולים שהילד צריך.

זה היה הסיפור שלי.

אימהות שמצליחות גם וגם

ראויות לכל הכבוד וההערכה,

מה גם שיש מטפלות מדהימות שמחוללות פלאים,

מתוך גישה מקסימה לילדים

כך שהחוויה היא של כיף ושל הצלחה.