בסימן טוב ובמזל טוב נולד לי נכד חמוד
ולכבוד זה שני אחיו ה"גדולים" נמצאים אצלנו בדאצ'ה.
יודי האח הגדול בן השלוש
וויתר לאברימי בן השנה חתיכה מהצ'יטוס שלו.
"כל הכבוד!"
אמרה לו דודתו, ביתי בת השש עשרה.
"אתה וויתרת!
קיימת מצוות ואהבת לרעך כמוך".
יודי המבסוט הביא לאחיו צ'יטוס נוסף.
שתי דקות אחר כך
כשהיינו לבד במטבח
אמרתי גם אני לביתי
כל הכבוד
על האופן שבו היא החמיאה לו
והסברתי לה את ההבדל בין לומר: "כל הכבוד – וויתרת"
לבין האמירה: "כל הכבוד – אתה וותרן"
באמת מה ההבדל? האם יש בכלל הבדל?
ובכן כן. הבדל של שמים וארץ
וזה בא לידי ביטוי מהר מאוד בתוצאות.
כשהייתי צעירה, בערך כמו בת העשרה שלי מהסיפור
התעניינתי מאוד בכל מה שקשור לחינוך, גידול וטיפוח ילדים.
הבנתי שחשוב מאוד להחמיא. חשוב להתייחס להזדמנויות שבהן הילד מתנהג כראוי ולהחמיא עליהן.
לא הבנתי למה לפעמים דווקא מחמאה שאמרתי
גרמה להתנהגות הפוכה.
הנה אני תופסת את הילד הסוער
ברגע נדיר שבו הוא מעסיק את עצמו יפה
או במקרה מוותר לאחיו
ואני מיד:
"איזה ילד טוב, איזה צדיק"
כמה התפלאתי והתמלאתי תסכול
כשבתגובה
החניך הצעיר העיף את המשחק,
פרק את המגדל
או בעט באחיו הצעיר.
מה קרה פה?
מה לא היה בסדר?
מה באמת?
אשמח לקרוא מה דעתך בעניין.
בעזרת השם בטיפ הבא אשתף אתכן במסקנות.
נ.ב.
רוצה לשדרג את חוויית האימהוּת שלך? הקליקי כאן.
מתחברת לדברים? יש לך הערות? הארות? השגות?
מזמינה אותך לכתוב לי לדוא"ל: estihes@chaimshelima.com
או להשאיר תגובה בטופס למטה.
אשמח לשמוע ממך (:
