שאלה שקיבלתי מאימא מקסימה:
הי,
לפני הכל נהנית מאד! לקרוא את התכנים שלך,
הם קולעים, ממוקדים, פרקטיים ויעילים.
אשמח לשמוע את דעתך –
בני בן 4, יש לו אחות בת שנתיים,
בזמנים פנויים ללא תעסוקה מסוימת בבית הוא פשוט מציק לה.
חוטף לה את מה שהיא מחזיקה (בלי קשר אם שלו או לא, גם חפצים הכי לא מעניינים),
עובר ונוגע בה בצורה אלימה, עושה לה קולות מפחידים …
היא בתמורה מתחילה לבכות ומחזירה לו מכות וכך מתפתחת מריבה.
חשוב לציין, זה בד”כ במצבים שמשעמם לו ואין לי את היכולת לספק לו תעסוקה 24/7.
איך נכון להגיב?
תודה רבה!!
תגובתי:
היי (…)
ראשית תודה על המילים שלך.
שמחה לשמוע שהתכנים מדברים אלייך 🌼
מהשאלה שלך אני שומעת כמה את אכפתית.
כמה את מתבוננת.
כמה חשוב לך להבין מה באמת קורה שם.
וזו כבר נקודת פתיחה נהדרת 🏆🎖️
מה שאת מתארת הוא מאוד נורמלי.
זה לא סימן לבעיה. זה לא אומר שמשהו "לא בסדר".
וזה בטח לא אומר שאת צריכה להעסיק ילד 24/7.
ילדים בני ארבע לא באמת "מחפשים להציק".
ברוב המקרים הם פשוט משועממים / מוצפים אנרגיה / מחפשים גירוי / מחפשים קשר
בודקים גבולות של סיטואציה
ואחים קטנים הם הטריגר הכי זמין בבית 🙂
האחות היא מעיין צעצוע מגיב. כמו אלו שכשלוחצים הם משמיעים צפצוף.
התגובה שלה מיידית. יש דרמה. יש עניין. יש אינטראקציה.
זה כמעט תמיד מנגנון של חיפוש גירוי, לא חיפוש מריבה.
ואני רוצה להוסיף הצהרה מהפכנית (ובבקשה, אל תזרקי עלי עגבניות 😉
שעמום איננו בעיה. שעמום הוא מצב טבעי ובריא.
אנחנו לא אמורים לפתור אותו ללא הפסקה.
לגבי איך להגיב –
הכיוון העדין הוא פחות "לטפל במריבה"
ויותר להחזיק מסגרת רגועה וברורה.
משהו בסגנון: לגשת, להתקרב פיזית
ולומר בהבעת פנים חתומה ובטון רגוע:
"אני לא מרשה להציק לה."
הכי טוב זה לרדת לגובה שלו, להסתכל לו בעיניים,
אפילו להחזיק בו בעדינות כשאת מצמידה את ידיו לגופו
ולחזור על המשפט הזה בלי דרמה. בלי נאומים. בלי כעס.
זה עוזר לו לאסוף את עצמו, להרגיש שאת נמצאת שם בשבילו
ועם זאת – מעניקה לו גבולות.
במקביל פעמים רבות מועיל להוסיף חיבור קטן לפני שהכול מתלקח:
מגע, משפט קצר, קשר עין, חיוך קטן
כי לעיתים ההתנהגות הזו היא בעצם בקשה סמויה:
"אמא… תראי אותי רגע."
והכי חשוב שתזכרי:
את לא אמורה לבדר ילדים כל היום.
זה בלתי אפשרי.
וזה גם לא נכון התפתחותית.
את מתארת סיטואציה משפחתית חיה ונושמת.
לא בעיה חינוכית.
בהצלחה והרבה נחת.
