שאלה שקיבלתי מאימא מקסימה
והייתה רלוונטית בשעתה, בתחילת שנת הלימודים.
החלטתי להעלות אותה גם עכשיו בגלל מאפייני התקופה
שדי מזכירים תחילת שנת לימודים:
שלום אסתי
יש לי ילדה מקסימה בת 6 פלוס שכבר לומדת בכיתה א'
אבל לצערי הרב ההסתגלות שלה בכיתה קשה מאוד
היא רבה עם חברות, ננעלת, קשה לה לקבל סמכות.
דווקא בגן הגננת תמיד אמרה לי מילים טובות עליה ואמרה שהיא אפילו קצת מְרַצה.
ובכלל בלי עין הרע יש לי שישה ילדים צפופים וקטנים
וקשה מאוד להשתלט על כל המצב ועל כל הפרטים ולהפעיל
וליישם את העצות הטובות
כי אני מרגישה בהישרדות, במצב לחץ
ובקושי לתעדף משימות ולשחרר את הרצון שלי שהמציאות תיראה אחרת.
אני מוצאת את עצמי כועסת הרבה מענישה
ומנסה להשליט סדר בכוח.
אני גם נותנת אהבה חום וחיבוקים
אבל לפעמים זה רק כדי לחפות על שהכאבתי קודם.
הלוואי שתהיה לך עצה טובה ומועילה בשבילי.
תודה
(…)
תגובתי:
היי (…) יקרה.
קראתי את המילים שלך, וממש הרגשתי את העומס שעולה מהן
לא רק סביב הילדה, אלא סביב החיים עצמם.
שישה ילדים קטנים וסמוכים הם שישה עולמות מקבילים.
זו מערכת שדורשת אנרגיה בלתי פוסקת,
תשומת לב שמתפזרת לכל הכיוונים
ועייפות שמצטברת גם אצל האימהות הכי מסורות.
ובתוך כל זה
את מתבוננת.
שמה לב.
דואגת.
מחפשת להבין.
זה מדהים בעיני
וכבר את ראויה להערכה אינסופית.
כל יום שכזה שעובר עליך הוא שק של יהלומים ולגמרי לא מובן מאליו.
לגבי הבת שלך, המעבר מגן לכיתה א' הוא מעבר עצום
לפעמים הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
בגן העולם רך יותר, מכיל יותר, זורם יותר.
בכיתה היא מתמודדת עם דרישות אחרות לגמרי:
ישיבה ממושכת,
מסגרת ברורה,
דינמיקות חברתיות חדשות,
סמכות מסוג אחר.
ילדות רבות פורחות בגן ומתקשות בתחילת בית הספר.
זה לא סותר. זה לא מוזר. זה לא סימן שמשהו "השתבש".
זו תגובה מאוד מוכרת למעבר גדול.
גם מה שתיארת: מריבות, סגירות וקושי עם סמכות
הם לעיתים קרובות ביטויים של עומס רגשי, של הסתגלות,
של מערכת שמנסה להתארגן מחדש בתוך מציאות חדשה.
ולגבייך
מה שאת מתארת נשמע אנושי להפליא.
התחושה של הישרדות, של לחץ, של חוסר אוויר,
של כעס שמתפרץ למרות הכוונות הטובות;
זו חוויה שכל כך הרבה אימהות חיות בתוכה,
במיוחד במשפחות ברוכות ועמוסות.
אין כאן כישלון.
אין כאן “אני לא מיישמת נכון”.
יש עומס אמיתי.
נגע בי במיוחד המשפט שלך:
“אני נותנת אהבה וחיבוקים
אבל לפעמים זה מרגיש כמו לחפות על מה שהיה קודם”.
איזה דיוק כואב ואמיתי
וכמה אימהות מרגישות בדיוק כך ולא תמיד מעזות לומר.
אך חשוב להבין –
אהבה איננה מתבטלת בגלל רגעי כעס.
קשר איננו נשבר בגלל ימים עמוסים.
ילדים לא זקוקים לאימא מושלמת.
הם זקוקים לאימא אנושית, חיה, משתדלת.
ולפעמים, בתוך עומס כזה,
הדבר הנכון הוא לא להוסיף עוד משימות חינוכיות,
אלא דווקא להוריד לחץ.
לחפש נקודות קטנות של רוך.
רגעים קטנים של חיבור שלא תלויים בהתנהגות,
לא תלויים ביישום מושלם של עצות.
משהו קטן! אפשרי! חי ונושם!
את לא אמורה להחזיק מערכת שלמה בלי להתעייף.
את לא אמורה להרגיש רגועה בתוך מציאות אינטנסיבית כל כך
ואת בוודאי לא לבד בתוך החוויה הזו.
כשתורידי מהכתפיים העמוסות שלך
את נקיפות המצפון המכבידות
כבר ירד אחוז משמעותי מהעומס הרגשי.
כל בני הבית שלך ירוויחו מזה.
שמחה שכתבת.
שולחת לך ולכל אימהות ישראל
ים של הערכה,
ואל תשכחו לקחת אוויר בתוך היום־יום העמוס הזה 🌸
בהצלחה והרבה נחת.
