שאלה שקיבלתי מאימא מקסימה

בעקבות הפוסט זה לא סימן שמשהו השתבש

​תודה אסתי!!! איזה מילים טובות! כמו מים קרים לנפש עייפה,

למרות שכנראה אני צועקת וכועסת הרבה יותר ממנה

ואני בלחץ מממממשש מכיתה א', יש לך עצות?

הבת השלישית שלי בגן חובה, יש לה גננת שיח ולקחתי אותה לקלינאית תקשורת

היא מאד מופנמת ושקטה בגן, אם היא צריכה עזרה היא לא אומרת ולא מסבירה (קרה שפיספסה בגלל זה או לא הרגישה טוב אבל לא אמרה לגננת וכו')

בבית היא דווקא לא קלה בכיוון ההפוך, התפרצויות וכו' (למרות שהשתפרה ב"ה בשנה האחרונה)

חוששת מאד מבית הספר- 40 בנות בכיתה, בערך 5 כיתות, בית ספר ענק ועמוס שבקושי שורד את עצמו (טיפשים שלא פותחים לנו בית ספר בשכונה- 3 שכונות בבית ספר אחד)

איך היא תעבור את זה?

מפחדת שתהיה בודדה בכיתה, אם היום היא שקטה מה יהיה שם?

(…)

תגובתי:

​"איך היא תעבור את זה?"

זו בעצם השאלה שמסתתרת מתחת לכל השאר.

לא "האם היא תדע לקרוא?".

לא "אם היא תסתדר עם הילקוט?".

אלא האם הלב הקטן והרגיש הזה

יצליח להחזיק מעמד בתוך עולם גדול, רועש ותובעני.

לפעמים דווקא הילדים השקטים מדאיגים אותנו יותר.

כי הילד הסוער לפחות נוכח.

שומעים אותו, רואים אותו, יודעים מתי קשה לו.

אבל הילדה המופנמת?

היא יכולה לשבת עם כאב בטן בלי לומר.

להסתבך בלי לבקש עזרה.

להיעלב בלי שאף אחד ישים לב.

וזה נראה .

אבל יש עוד צד לסיפור.

הרבה ילדים מופנמים הם גם ילדים עם עולם פנימי עשיר מאוד.

הם קולטים בעדינות. מתבוננים. חושבים. מרגישים לעומק.

והמעבר לכיתה א' לא תמיד שובר אותם

לפעמים דווקא שם, לאט לאט, הם מוצאים את המקום שלהם.

כי בית ספר הוא לא רק רעש והמולה,

הוא גם שגרה

וגם מקום קבוע

וגם ילדה אחת טובה שיושבת לידם

וגם מורה שמחייכת אליהם בבוקר

וגם הצלחות קטנות שבונות ביטחון.

ומה שהכי חשוב להבין זה:

המטרה שלנו היא לא להפוך ילדה שקטה לילדה מוחצנת.

לא כל פרח אמור להיות חמנייה ענקית באמצע השדה.

המטרה היא שילדה שקטה תרגיש:

'גם כמו שאני, יש לי מקום בעולם.'

ולכן, במקום לנסות לחשל אותה לקראת כיתה א',

אני מציעה להתחיל ממשהו אחר:

לחזק אצלה תחושת יכולת קטנה ועקבית.

לא נאומים.

לא שיחות לחץ על "מה תעשי אם…"

אלא דברים קטנים של חיים:

* לבקש בעצמה מהמוכרת.

* לשאול שאלה.

* להגיד כשלא נעים לה.

* להתנסות במקומות חדשים כשאת לידה.

* לחוות שוב ושוב את ההרגשה:

'פחדתי קצת… והצלחתי.'

ויש כאן עוד נקודה חשובה:

לפעמים ילדים שמחזיקים את עצמם חזק בחוץ

פורקים בבית.

הבית הוא המקום הבטוח שלהם.

המקום שבו כבר לא צריך להתאמץ להיות בסדר.

וזה לא תמיד נעים לנו כהורים

אבל הרבה פעמים זה דווקא סימן לקשר בטוח.

אז כן, כדאי לעזור לה ללמוד לבטא צרכים, לבקש עזרה, לדבר כשכואב לה.

אבל לא מתוך בהלה ש'אם לא, היא לא תשרוד'.

אלא מתוך אמונה שהיא בתהליך.

כי ילדים גדלים גם מבפנים.

לא רק מבחוץ.

והרבה מאוד אימהות גילו בדיעבד שהילדה שחששו עבורה הכי הרבה

הפתיעה אותן.

לא כי נהייתה הכי מקובלת בכיתה.

אלא כי צמח בה בחשאי כוח פנימי אמיתי.

אולי זה הדבר שאנחנו הכי צריכים לזכור לפני כיתה א':

לא הכול נמדד לפי כמה הילד בולט.

לפעמים דווקא הילדים העדינים גדלים להיות אנשים עמוקים, יציבים, רגישים ומדויקים מאוד.

והתפקיד שלנו הוא לא לדחוף אותם להיות מישהו אחר.

אלא לעזור להם להאמין שגם הם יכולים למצוא את מקומם בעולם הגדול.