לפני שנים אחדות
'עשינו' בר-מצווה לבן שלנו
בחצר הבית (… קורונה וכו').
הייתי עמוסה;
תקתקתי רשימות
ומילאתי את המקפיא. 🥞🥧🥘🍲🍛
החגיגה הייתה מיוחדת ומרגשת,
והנה אני עומדת ביום שאחרי
ואין לי כוח להזיז אצבע. 👎
יום נוסף עובר ואני כן מצליחה להזיז אצבע 👍
אבל לא יותר.
הייתי מתוסכלת.
לאן נעלם המרץ?
אם הייתי ממשיכה בקצב הקודם
הייתי משיגה הרים וגבעות. ⛰️
מה קורה איתי?
שיתפתי חברה טובה
והיא כתבה לי תשובה שעשתה לי טוב.
היא כתבה – "את אחרי ימים של דריכות
שהוציאה ממך יכולות גבוהות.
עכשיו הנפש והגוף מבקשים להתאושש קצת.
להתחדש".
היא הוסיפה מטאפורה שכל כך אהבתי –
"תדמייני את עצמך כמו עלה קטן 🍃
המרחף על פני האוויר
ויורד לו אט אט, בנחת
עד שנשכב ברכּוּת על הקרקע".
התיקוף שחברתי נתנה לי במילותיה הטובות
היה עבורי חסד עצום.
נשמתי עמוק וקיבלתי את המציאות.
התוצאה הייתה:
פחות רגשות אשמה = יותר אנרגיה
בזכות זה
חזרתי לכוחותי מהר יותר (אבל כן. זה לקח זמן).
אנחנו אחרי תקופה עמוסה בריבוע;
– ערב פסח
– מלחמה
– אי וודאות
– אין מסגרות נורמליות
והנה מגיע היום שאחרי
ואת עלולה לצפות מעצמך עכשיו לתפקוד גבוה;
להסתער על אלף צוועלעף מטלות
בכל התחומים
ואת מוצאת את עצמך בקושי נושמת 😮💨
ואולי גם מתוסכלת מכך שלא! זה לא עובד.
את לא מגיעה להכל.
"מה קורה איתי?
הכל מתפרק לי. אימא'לה"
אז זהו שלא.
הכל בסדר.
קחי את הזמן ברמת האפשר
תביני את עצמך כשלא קל לך.
עצמי עיניים ודמייני את עצמך כמו אותו עלה חמוד שלוקח את הזמן עד שהוא מתמקם.
הכל בסדר.
תנשמי.
ותזכרי שאת טובה;
קחי אוויר. את ראויה.
