אני רוצה לשתף בפסקה אחת מתוך מאמר מהמם מהספר 'מה שתמיד יהיה' של א. הרמן.

המאמר מתאר את הפחד שלנו כאמהות על הילדים ועל כל מה שקורה איתם כשהם לא בשליטתנו

אותי אישית הפסקה הזאת הרגיעה מאד ועזרה לי להיות אמא הרבה יותר משוחררת:

"מעל כל אחד מילדי זוהר ברגע זה פנס גדול של השגחה פרטית מגוננת. ותכונות נפשו וכל מה שקרה לו ויקרה לו - מושגח ואלוקי.

לא בהכרח אוכל לחסוך לו, אפשר לשחרר את הדריכות.

ומנגד, הרבה מתנות אלוקיות מופלאות, טובות מכל מה שעולה בדעתי - מצפות לילדי בדרכו הזורחת".

בימי המלחמה נתקלתי בפרוייקט של אמא בשליטה.

שצריך לבחור בו שעה ביום שבה את בשליטה.

לא השתתפתי בפרוייקט

אבל בזכותו גיליתי

שב"ה רוב שעות היום אני כן בשליטה.

והאיבוד שליטה החמוד שקורה כאן בערך פעם ביום?

דווקא אותו לכבות?

נראה לי שנשאיר אותו כאן.

הוא בריא גם לי וגם לילדים.

האמת שאני מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת להיות עם הבן שלי (יש לי בסה״כ 2:)

אז כשאין לי כוח אני מזכירה לעצמי

׳זה לא באמת, זה ישנוניות של הגוף, או עייפות החומר איך שקוראים לזה,

והאמת האמיתית שאת אוהבת את הילד שלך ואת משוגעת על לבלות איתו,

וכדאי לך לרדת איתו לגינה כי שניכם נהנים הכי בעולם״

כאילו אני לוקחת מסקנות מהעבר ומנסה לחוות אותן גם כשכרגע זה נראה שהן לא רלוונטיות.