פעם אחת כשהכאוס חגג על אמת, התינוקת על הידיים והילדים לא חולמים אפילו ללכת לישון, מרוב ייאוש לקחתי דף ועט ופשוט התחלתי לתאר את כל מה שקורה סביבי… תוך כמה דקות פשוט נקרעתי מצחוק ושמתי לב כמה היומיום שלנו בבית חמוד ומצחיק ותכל'ס – לא יחזור, כנראה נתגעגע לזה, לא?
אני רוצה לשתף בפסקה אחת מתוך מאמר מהמם מהספר 'מה שתמיד יהיה' של א. הרמן.
המאמר מתאר את הפחד שלנו כאמהות על הילדים ועל כל מה שקורה איתם כשהם לא בשליטתנו
אותי אישית הפסקה הזאת הרגיעה מאד ועזרה לי להיות אמא הרבה יותר משוחררת:
"מעל כל אחד מילדי זוהר ברגע זה פנס גדול של השגחה פרטית מגוננת. ותכונות נפשו וכל מה שקרה לו ויקרה לו - מושגח ואלוקי.
לא בהכרח אוכל לחסוך לו, אפשר לשחרר את הדריכות.
ומנגד, הרבה מתנות אלוקיות מופלאות, טובות מכל מה שעולה בדעתי - מצפות לילדי בדרכו הזורחת".
בימי המלחמה נתקלתי בפרוייקט של אמא בשליטה.
שצריך לבחור בו שעה ביום שבה את בשליטה.
לא השתתפתי בפרוייקט
אבל בזכותו גיליתי
שב"ה רוב שעות היום אני כן בשליטה.
והאיבוד שליטה החמוד שקורה כאן בערך פעם ביום?
דווקא אותו לכבות?
נראה לי שנשאיר אותו כאן.
הוא בריא גם לי וגם לילדים.
ממש! אהבתי 🙂
חח אהבתי 🙂 כמה זה נכון!