זוכרת שבוקר אחד הבת שלי בת שנה וחצי קמה ב5:30 לפנות בוקר ואמרתי לעצמי עכשיו אני יכולה להתעצבן עליה או ליצור לה זכרון טוב – קמנו ואפינו עוגה ביחד, היא שפכה לתוך הקערה ונהנתה, ולי היה סיפוק שהתגברתי 🙂
שמעתי פעם מאישה חכמה את המושג 'להסכים לעבור'.
דברים קורים, והם לא בשליטה שלנו, וכדי לעבור אותם בצורה המיטבית אנחנו צריכים פשוט 'להסכים לעבור' בהם.
לקחתי את זה למקום של האימהות וניסחתי לי סלוגן שהפך להיות נר לרגליי:
"במקום להילחם, להתמסר"
במקום להילחם בתהליך ההשכבה, להתמסר אליו. להסכים להיות בו.
במקום להילחם בשעות אחר הצהריים להתמסר אליהן, להיות עם הילדים עד הסוף.
במקום להילחם ביום בו הילדון החולה נשאר בבית, להתמסר אליו. להיות איתו אפילו שיש עבודה.
וכך הלאה.
אני לא יודעת אם זה כל כך כדאי
אני משתדלת לא לקום מוקדם כי אחרת
יהיה לי יום של נקיפות
בחיים לא קרה לך שהילדים התעוררו מוקדם
ולא השאירו לך אופציה להישאר במיטה?
ואז יש לך שתי אופציות:
או להתעצבן או להשלים עם המציאות…
אשריך. אני בשעות האלה דב ישן או דב נוהם. אין אפשרות שלישית. גם במחיר שהילדה תזכור שאת אמא לא מעירים ב05:30 לפנות בוקר. בעצם- אני רוצה שהיא תזכור את הכלל הזה..